ברוב הפרקים הקודמים סיפרנו, רוממנו, פארנו והיללנו אבות ובנים, על מידותיהם התרומיות, סגולותיהם הייחודיות, הישגיהם הרבים, וכל מה שהיוו עבור בני משפחתם. טוב עשינו.
ובכל זאת, לית מאן דפליג שלעתים קיימים היבטים "בעייתיים" לאבהות, שגם להם השפעה ניכרת על הבנים, ובהם נעסוק בשני הפרקים הבאים.
לפרקים הקודמים: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8
לארי בירד
ההתחלה, בקיצור נמרץ
לארי ג'ו בירד נולד ב-1956, הרביעי מתוך שישה ילדים, וגדל בעיירה קטנה באינדיאנה. אביו, קלוד ג'וזף ("ג'ו") בירד, אלכוהוליסט, סבל כנראה מ-PTSD, לאחר שירותו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה, ועבד כפועל בעבודות מזדמנות. אימו, ג'ורג'יה, עבדה כמלצרית, בשתי משרות, כדי לקיים את המשפחה, שחייתה בעוני. מדי פעם נשלחו הילדים לגור לתקופה אצל סבתם (שזה, לעתים, ביטוי מכובס לתאר משפחה לא מתפקדת).
כשלארי היה בתיכון, הוריו נפרדו. לאחר מכן, אביו, שלא יכול היה לעמוד בתשלומי מזונות, התאבד, כנראה גם מאחר שרצה שמשפחתו תזכה בכספי הביטוח, מה שאכן קרה.
לארי שיחק כדורסל בתיכון, ואף עשה חיל, לכן לאחר התיכון עזב את פרנץ' ליק, העיירה הקטנה בה גדל, ונרשם לאוניברסיטת אינדיאנה בעיר הגדולה בלומינגטון. במכללה סבל מהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד אחד מכוכבי הקבוצה. לארי לא התאקלם בקמפוס, עזב את המכללה, חזר לפרנץ' ליק, נרשם למכללה מקומית לא יוקרתית במיוחד, וגם ממנה פרש אחרי כחודשיים.
במקביל, לארי התחתן, התגרש אחרי פחות משנה, אך נולדה לו בת מגרושתו, כנראה באופן לא מתוכנן. כדי לפרנס את גרושתו ואת בתו, החל לארי לעבוד בפינוי אשפה.
בקיצור נמרץ עוד יותר – ההתחלה, חברים, הייתה חרX. ממש חרX.
למעשה, העובדה שביש גדא הזה, העונה לשם לארי בירד, בכלל הצליח לעשות משהו בחיים, נראית לי פתאום כהפתעה משמחת.
איך נסביר זאת?
גאונות – אם לא ראיתם את הסרטון להלן, כדאי לכם לצפות בו לראשונה. אם ראיתם אותו כבר אלף פעם, כדאי לכם לצפות בו בפעם האלף ואחת. וכל מה שבאמצע.
אז כן, האיש גאון, אבל בדרך כלל קיימת קורלציה בין אינטליגנציה לבין תורשה, כלומר, בדרך כלל, ילדים גאונים נולדים להורים אינטליגנטיים. אולי לא כמו הילד, אבל אינטליגנטיים, או לפחות אחד מהם. לכן, אפשר להניח שגם ההורים של לארי היו אינטליגנטיים, או לפחות אחד מהם. ועם זאת, חייהם של ההורים היו איומים למדי, כך שאינטליגנציה, לבדה, לא מספיקה כדי להבטיח חיים מאושרים, וגם לא כדי להסביר כיצד נחלץ לארי מהבור הזה.
אופי – למרות כל הקשיים הרבים שחווה בשני העשורים הראשונים לחייו, לארי מצא את הדרך להחזיק מעמד, חזר למסגרת אקדמית בפעם השלישית, הפעם באינדיאנה סטייט יוניברסיטי, הפך שם לכוכב כדורסל, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה.
אז אפשר להגיד שזה עניין של "אופי", אבל מה זה בעצם אומר "אופי"? מושג חמקמק, (עלה גם בפרק 4 על האנדטוקומבוז), שקשה להסביר בדיוק מהו, ואיך הוא משפיע. אבל בסדר, נניח ש"היה לו אופי", ואפילו נניח ש"היה לו אופי חזק", מה שזה לא אומר, עדיין אפשר לתהות – איך זה נוצר, ה"אופי" הזה?
אפשר לטעון שזה משהו שנוצר/קורה לכל בן אדם בפני עצמו. עניין פרטיקולרי. לא בהכרח נובע מנסיבות היסטוריות או סביבתיות. בטענה דומה לזו, פחות או יותר, נעסוק בפרק אחר בהמשך הסדרה, אבל לפי שעה נדבוק בזווית ההסתכלות ה"משפחתית" שלנו, כלומר ננסה להצביע על אנשים בסביבתו של בירד שנראים כמי שאולי תרמו לכך שמהלך חייו לא דמה לזה של אביו.
אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאד
על פי וויקיפדיה, ג'ים ג'ונס, מאמן הכדורסל של בירד בתיכון, "שימש דמות מפתח בהתפתחותו של בירד". זה מסוג המשפטים שאולי לא עומד מאחוריהם כלום, אולי עומד מאחוריהם עולם ומלואו, ואולי משהו באמצע, אבל לארי עצמו ציין את ג'ונס ככזה, ולכן Whatever that means, גם אנחנו נגיד את זה. יש לא מעט סיפורים כאלה, על האופן שבו מאמן משפיע על חיי נער צעיר, ואין סיבה שלא להאמין להם. לפעמים מישהו פשוט צריך מישהו.
אני מניח שגם קיי.סי ג'ונס, מאמנו של בירד בבוסטון, ורד אורבאך, המנהל המיתולוגי של הסלטיקס, תרמו לבירד.
אין לי שום דרך להוכיח, אבל לתחושתי גם מג'יק ג'ונסון תרם משהו ללארי, כנראה יותר במודל של אחאות, גם אם "אחאות מתחרה", אבל מג'יק – גאון ומצליח כמו בירד, אבל גם מרקע קל יותר, שאולי עזר לו להיות חייכן ונעים – אולי היווה סוג של מודל חלופי עבור לארי, שפגש מישהו יחסית דומה לו, אבל עם חיוך גדול על הפנים. לפעמים מישהו פשוט צריך מישהו מספיק דומה לו, שיראה לו איך להגיב לחיים בחיוך.
הסוף, בקיצור נמרץ
הסוף היה טוב – לארי הפך למנהיג על הפרקט.
רד אורבאך טען –
"לא היה, ואין שחקן, ההופך את ארבעת שותפיו על המגרש לטובים יותר, כפי שעשה זאת בירד"
דני איינג', ששיחק עם לארי בבוסטון, הסביר –
"אני לא יודע איך זה, למה, ומדוע, אך כששיחקתי איתו, פתאום הרגשתי שאני משחק ביתר מאמץ, שכל ואחריות, כאילו אסור לי לאכזב אותו. איתו עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם".
גם שחקנים וותיקים מבירד הבינו במה מדובר – נייט "טייני" ארצ'יבלד, שהיה בן 31 כשבירד בן ה-23 הגיע לסלטיקס, הפליג בשבחי כישורי המנהיגות של בירד –
"אחרי 30 דקות באימון הראשון, ידעתי שהגיע אלינו אחד מהשחקנים הגדולים ביותר שראיתי. בלי להוציא מילה הוא הפך כמעט מיד למנהיג שלנו ללא עוררין. הוא שוחח איתי ולא התביישתי ללמוד מהצעיר, כי ידעתי שהשחקן הטוב בעולם מנסה לשפר את משחקי. למרות גילו הצעיר הרגשתי מין צורך לשחק טוב ולא לאכזבו. הוא בבת אחת הפך אותנו לקבוצה מצוינת".
תראו, גם אני שמח על הסוף הזה, ובוודאי שזה עדיף על החלופות, אבל חשוב לומר ש, להבנתי, מה שעולה מהציטוטים דלעיל מאפיין, לעתים, אנשים ממשפחה לא מתפקדת.
בשפה סוציולוגית אפשר להגדיר את זה כהעדר הירארכיות. בשפת בני אדם אפשר לומר שאם ההורה לא מתפקד, אז אין מישהו שמוביל, ומסביר מה קורה, ומה צריך לעשות. ואז, הילד פשוט צריך לטפל בכל העניינים בעצמו – מול השחקנים הצעירים, כמו איינג', ומול השחקנים הוותיקים, כמו ארצ'יבלד. כי אם אין הירארכיות, אם אין מי שמסביר מה צריך לעשות, אז גם ההבדלים בין השחקנים השונים מטשטשים, וצריך להסביר להם מה צריך לעשות בלי קשר לגיל, לניסיון, להישגים, או לכל דבר אחר. זה עלינו, כי אין מעלינו.
האם באמת "אין מעלינו"? במקרה הזה כנראה שהיה – רד אורבאך, קיי.סי ג'ונס, ורבים אחרים. בכל זאת בוסטון סלטיקס, על כל המשתמע מכך – אבל נראה לי שהתפיסה של לארי בירד היא שאין אף אחד שיעשה את זה. גם אם זה נכון. גם אם זה לא נכון. זו התפיסה. למה? אולי בגלל מה שהיה.
זה גם מסתדר עם סיפור ידוע על בירד וקיי.סי ג'ונס – פוזשן אחרון, חייבים לקלוע סל. קיי.סי ג'ונס, המאמן, לוקח פסק זמן ומסביר איזה תרגיל צריך לעשות. לארי בירד, השחקן, אומר לו, "עזוב את התרגיל קואץ', פשוט תן לי את הכדור ותגיד לכולם לזוז הצידה". קיי.סי ג'ונס עונה, "שתוק לארי, אני המאמן כאן", ואז פונה לכולם ואומר, "דני תוציא את הכדור לקווין, קווין תמסור ללארי, וכולם זוזו הצידה".
זה סיפור יפה, ומצחיק, וגם כזה שהסתיים בהצלחה, אבל זה גם סיפור שמדגיש את ההבדל בין לארי בירד לבין קיי.סי ג'ונס (במקרה הזה. ואנשים רבים במקרים אחרים) – אמנם הפתרון ששניהם מציעים לסיטואציה הוא, בסופו של דבר, אותו פתרון, אבל קיי.סי ג'ונס אומר "תנו ללארי את הכדור וזוזו הצידה", כי זה התפקיד שלו, כי זו אחריותו. לארי בירד אומר "תנו לי את הכדור, וזוזו הצידה", כי זה מה שהוא חושב שצריך לעשות. ומבחינתו זה מספיק. לא נראה שההירארכיה מעסיקה אותו. יתכן שהיא שקופה עבורו.
זה גם מתחבר לכך שלארי נחשב כ"פוינט פורווארד" הראשון – נראה שלארי לא ממש מתחשב באופן שבו דברים מתנהלים. העובדה שכולם משחקים עם פוינט גארד / רכז / מנהל משחק / וואטאבר אינה רלבנטית. העובדה שלארי הוא פורווארד ולא גארד גם היא אינה רלבנטית. כי לארי מנתח צרכים ויכולות – אם יש משהו שצריך לעשות, נעשה אותו. אם יש משהו שעדיף שהפורווארד יעשה אותו, ולא הרכז, אז הפורווארד יעשה אותו, ולא הרכז. אם יש משהו שעדיף שלארי יעשה אותו, ולא מישהו אחר, אז לארי יעשה אותו, ולא מישהו אחר. זה לא משנה מה היה קודם, מה מקובל, מה אנשים חושבים.
גם ראיית המשחק שלו מהדהדת את התפיסה הזו – כדורסל כענף של פיזיקה. הכדור צריך להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בכל דרך שהיא. המקוריות והיצירתיות מתאפשרות, בין השאר, מאחר ואין קונבנציות. אין "צריך למסור את הכדור באופן כזה או אחר", אין "זו הדרך לעשות דברים מסוימים". אין צורך "לחשוב מחוץ לקופסה" כי אין קופסה, או לפחות לא הייתה כזו בחייו המוקדמים של לארי בירד.
כמו שהרקורד וההיילייטס של לארי יוכיחו, לתפיסה כזו יש הרבה יתרונות, אבל, להבנתי, על פי רוב, אנשים מגיעים לתפיסות כאלה מתוך העדר או חוסר. כי מי שיש לו בסיס / שלד / נרטיב / בנצ'מרק / וואטאבר, בדרך כלל ירגיש בבית, בדרך כלל ימשיך וילך במסלולים הקיימים, ולכן לא תמיד יפרוץ דרכים חדשות.
קור רוח, מאני-טיים וקלאץ'
שאלו את מייקל ג'ורדן, "אם לא אתה, בידי מי היית שם את הכדור המכריע ברגע האחרון של המשחק?", והוא ענה, "לארי בירד".
פט ריילי אמר –
"אם אני צריך לבחור שחקן שייקח זריקה שתכריע אם אנצח או אפסיד במשחק, אני בוחר בג'ורדן. אם אני צריך לבחור שחקן שייקח זריקה שתכריע אם אחיה או אמות, אני בוחר בבירד".
מאיפה היכולות הללו באות?
כמובן, יתכן שלארי "נולד" כזה, וכל השאר לא רלבנטי, אבל מהזווית שלנו כאן, של אבות ובנים והיסטוריה מוקדמת, אפשר לציין מגוון הסברים:
הסבר ראשון הוא שלנוכח הדברים שעברו על לארי, משחק כדורסל, מאני-טיים או לא, לא ממש מלחיץ אותו. זה הרי חסר משמעות מול הבעיות האמיתיות בחיים, אז אין לו שום בעיה להיות קר כקרח. מצד אחד זה הגיוני. מצד שני זה לא תמיד עובד ככה – לפעמים צלקות דווקא גורמות לחרדה מתמשכת, ואנשים רואים צל הרים כהרים. קשה לדעת.
הסבר שני הוא מימד של "מוכרחים להיות שמח" (או חזק, במקרה הזה), כלומר, מכיוון שאין מעלינו, וזה רק עלינו, אז יתכנו שני תרחישים. התרחיש הראשון הוא שאין לנו את "מה שנדרש" ואז… אללה ייסתר… מה נעשה? מה יהיה? זה די מפחיד. התרחיש השני הוא להאמין שאנחנו הכי גאונים, והכי חזקים, ואז בכלל לא צריך לחשוש מהעתיד, מהחוץ, מהעולם, כי לא משנה מה יקרה, אנחנו נדע מה לעשות וננצח.
המימד הזה, של "מוכרחים להיות חזק", מופיע ב"הגותו" של לארי מספר פעמים:
כך למשל לפני תחרות השלשות באולסטאר, נכנס בירד לחדר ההלבשה בו שהו המתחרים, ושאל, "נו, אז מי מכם יגיע שני?". אפשר לקרוא את זה כשחצנות, כמו שקיי.סי ג'ונס הגדיר את זה בסרטון למעלה. אפשר לקרוא את זה כטראש-טוקינג, אבל לדעתי זה באמת משקף את איך שלארי בירד חושב – שזה לא משנה מה יעשו המתחרים, משנה מה שהוא יעשה, ואם יעשה מספיק טוב אז ינצח.
גם בתחרות השלשות עצמה, כשזרק את הכדור האחרון שהיה מבטיח לו את הניצחון, הרים את ידו בתנועת ניצחון עוד לפני שהכדור צלל לרשת. ושוב, אפשר לתהות – איך הוא יכול להיות בטוח שהכדור יכנס? שוב שחצנות? אולי, אבל בעיקר, לדעתי, תפיסה מאד self-dependent – הכדור יכנס כי לארי "יכריח" את הכדור להיכנס. לארי הוא החזק, תמיד.
אז לארי גם יכול, שוב לפני המשחק, "להודיע" לבלייזרס שהערב יקלע רק ביד שמאל, והם, למרות שהם יודעים שהוא יקלע רק בשמאל, לא מצליחים לעצור אותו.
אפשר לשמוח על המימד הזה, להגדיר אותו כ"מיקוד שליטה פנימי", לחשוב שהוא מועיל ומייצר תחושת בטחון. אבל, בלי קשר לאם התוצאה היא טובה או רעה, להבנתי, רוב האנשים שהמימד הזה דומיננטי אצלם לא הגיעו לזה מסיבות טובות. רובם הגיעו לזה בגלל שהחלופה נתפסה בעיניהם כקשה מנשוא. כי אצל רובם זה שחור או לבן – או שאני מי שאין לו שליטה על מה שקורה לו, או שאני שולט בהכול. אין באמצע.
הסבר שלישי אומר שזו תוצאה של "לחיות על הקשקש" – מתמקדים כל פעם באתגר הנוכחי, כי זה כל מה שחשוב עכשיו. העבר? לא משנה, הוא כבר היה. העתיד? כנ"ל, כי אם לא נצלח את מה שעכשיו, מי יודע אם בכלל יהיה עתיד. ובכל מקרה, כשעומדים מול תרחיש מלחיץ שכזה, הרי אין כוח לחשוב על "מה יהיה ביום שאחרי". זה פשוט מבאס מדי.
גם כאן, לטעמי, זה מנגנון מוצדק, ובבסיסו גם מועיל, אבל גם כזה שלעתים מגיע כתוצאה מההכרח, הלא סימפטי, להתמודד ברצף עם שורה של בעיות גדולות. ההכרח הזה יוצר, לעתים מזומנות, לוחמים מיומנים, קרי רוח, עזי נפש, שמתמודדים, בדרך כלל בהצלחה יחסית, עם מה שהמציאות משליכה עליהם, אבל גם כאלה שלעתים תכופות מתקשים בסיטואציות רגילות, יומיומיות יותר, ולא תמיד נראים לי מאושרים, בעיקר אם אין חומרים משככים בהישג יד.
מנהיג מחוץ לפרקט
לא רק על הפרקט, אלא גם מחוצה לו – לארי בירד הפך למאמן ומנהל בנ.ב.א, ולמרות שבשני המקרים היה זה תפקידו הראשון והאחרון בקריירה, בשניהם לארי בירד הצליח מאד. ככתוב (בוויקיפדיה):
"He is the only person in NBA history to be named Rookie of the Year, Most Valuable Player, Finals MVP, All-Star MVP, Coach of the Year, and Executive of the Year".
גם כאן, לטעמי, נמצא את אותם אלמנטים, דוגמת העדר הירארכיות וחוסר פחד, (לארי מסכים לאמן את אינדיאנה למרות שאין לו ניסיון באימון, ואז מסכים לנהל אותה, למרות שאין לו ניסיון בניהול), כמו גם יכולת לקחת אחרים "על הגב", ולהצליח.
גם קור הרוח במאני טיים נשאר איתו אחרי שעבר לקווים –
סוף טוב הכל טוב?
כשחקן? חד משמעית. כמאמן? לגמרי. כמנהל? בהחלט.
כן, לארי בירד הוא דוגמא מעוררת תקווה למי שהחיים לא תמיד האירו לו פנים, למי שהתחיל, או עבר, במקומות קשים, ולא תמיד זכה לקבל את מה שכנראה היה עדיף שיקבל. למי שנדרש להתגבר, להתגבר שוב, ואז להמשיך ולהתגבר עוד ועוד. מדובר, בהחלט, בחדשות טובות.
אבל, בכל זאת, שתי נקודות למחשבה:
אורך הקריירה
לארי בירד נאלץ להתמודד עם פציעות ולקויות פיזיות לא פשוטות כגון אצבעות שבורות ועקומות, כאבי גב עזים שגרמו לו לשכב, ליטרלי, על הפרקט במקום לשבת על הספסל, ועוד. אפשר לטעון שגם הדפוס הזה נבע מחייו המוקדמים, בהם למד שצריך להתגבר על בעיות בכל מחיר, ולמרות כל כאב. אפשר גם לטעון ששחקנים אחרים לא היו משחקים עם אצבעות שבורות, כאבי גב עזים, ושאר מרעין בישין, ולא משנה מה עומד על הפרק, ושאולי זו אחת הסיבות לכך שהוא הפך ל"לארי בירד" והם לא.
אבל, אפשר לטעון ששחקנים כאלה נהנו מקריירות ארוכה יותר. אפשר לטעון, שבחיים חשוב לדעת מה לעשות ומתי, ושחשוב לא להגזים, כי בסוף מי שמשלם את מחיר ההגזמה הוא המגזים עצמו. אפשר לטעון שלארי בירד שיחק, דה פקטו, כמו כוכב רוקנרול – live fast, die young – ולכן הקריירה שלו התקצרה, וחבל.
חיי משפחה
וויקיפדיה גורסת כך –
"בירד התחתן עם ג'אנט קונדה בשנת 1975, בעודו בן 19. בני הזוג התגרשו אחרי פחות משנה. במסגרת ניסיון השלמה, בתם קורי נולדה ב-1977. עקב סכסוך בין השניים נמנע מבירד לראות את בתו במשך שנים, (כיום הם ביחסים טובים). נישואיו השניים, לדינה מטינגלי, ב-30 בספטמבר 1989, החזיקו מעמד ועימה אימץ שני ילדים: קונור ומריה".
הפרשנות שלי גורסת כך –
בעניין הילדה קורי – היא כנראה לא הייתה בתכנון, או לפחות לא הייתה בתכנון של לארי. לכן, להערכתי, נוצר הסכסוך בינו לבין גרושתו, ולכן גם לא היה בקשר עם הבת. בעניין האימוץ, עם אשתו השנייה, בשנים המאוחרות יותר – זה בעצם אומר שלמעט קורי אין לבירד ילדים ביולוגיים. מאחר וקורי גם היא לא הייתה בתכנון, אפשר לומר שבירד מעולם לא עשה ילדים משלו ביוזמתו. ואפשר לתהות מדוע.
יתכן שלארי ואשתו השנייה לא הצליחו להרות ולכן אימצו. אני בטח לא יודע. אבל, האם יכול להיות שזה קשור לחוויות שלו כבן? האם יתכן שזה קשור לכך שהוא לא סמך על עצמו בענייני הורות? האם הוא חשש שהוא לא רק לארי, אלא גם ג'ו, כמו אביו, ושזה יבוא לידי ביטוי גם בילדיו? אם התשובות לשאלות הללו קרובות יותר ל"כן" מאשר ל"לא" אז, לדעתי, חבל.
קנט בנסון
אי אז בתחילת הפרק המתיש הזה, סיפרנו שלאחר שעבר מהעיירה הקטנה למכללה בעיר הגדולה, סבל לארי בירד מהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד אחד מכוכבי הקבוצה. "עכשיו כבר מותר לספר", שלכוכב הזה קראו קנט בנסון.
ומתברר שזה לא היה המקרה הבעייתי היחיד בקריירה של בנסון – כך למשל אחרי שנבחר בבחירה הראשונה בדראפט, על ידי מילוואקי, פתח בנסון את משחקו הראשון בליגה, נגד הלייקרס, במרפק חד לבטן של קארים.
מדוע, בעצם, בנסון התנהג בצורה כזו?
הסבר אפשרי אחד הוא שבנסון היה אלים במיוחד כנגד שחקנים אותם תפס כ"מאיימים על מעמדו", דוגמת בירד, הכוכב הצעיר ממנו באינדיאנה, וקארים, הבחירה הראשונה הקודמת של הבאקס, במילוואקי. וזאת, למרות שלאור הזיקות הללו, בירד יכול היה להיחשב כ"בן" שלו, וקארים יכול היה להיחשב כ"אביו". אפשר לתהות ממי בנסון "ירש" את הנטיות האלימות הללו, האם היה זה מאביו שלו עצמו, ובאיזה אופן, נעים יותר או פחות, הוא "ירש" אותן.
הסבר נוסף הוא שבנסון פשוט היה חתיכת חרX.
יתכן כמובן גם שילוב של השניים.
איזה מההסברים הללו אימץ קארים?
איני יודע, אבל קארים לא היסס להשיב לבנסון כגמולו, גם אם במחיר לא זול.
***
לא לאמלו, יא נודניק, לא שכחתי אתכם, תפסיק לנג'ס כבר, די.
משפחת בול
אם עד עכשיו היינו באזורי אבהות נעדרת ואלימה, עכשיו אנחנו עוברים לאזור של אבהות מלחיצה. זה כנראה עדיף על שני הסוגים הקודמים, אבל עדיין לא תענוג גדול.
הבעיה בציפיות – דביליות, תסלחו לי – מהסוג דלעיל, היא שגם אם אנחנו, הצופים בבית, מבינים שהן דביליות, הילד, שהוא ילד, ושזה אבא שלו, לא תמיד מבין שהן דביליות, ונושא את כובד משקלן על כתפיו הצעירות. לעתים יש לזה מחיר.
לונזו בול, למשל – שב-2017 זכה לשמוע מאביו שהוא, לונזו, טוב יותר מווסטברוק, סטף ולברון, ויהיה השחקן הטוב בעולם – כל הזמן פצוע. לאנג'לו הסתבך בכל מיני עניינים ולא הגיע לליגה. גם לאמלו, הנודניק הזה, והכוכב לכאורה, פצוע חלק גדול מהזמן. לא בטוח שזה מקרי. יתכן שהם מבינים שלא יוכלו לעמוד בציפיות של האב, ולכן "מוציאים גימלים". יתכן שהם פצועים כי עוד בשנים המוקדמות עשו את כל המאמצים – גם את אלה שהתאימו לסרגל המאמצים וגם את אלה שלא – כדי לעמוד בציפיות האב, ולהשביע את רצונו, ועכשיו הם משלמים על כך בבריאותם.
מאיפה זה בא? מתברר שהאב, לאבאר בול, התחרה במגוון סוגי ספורט, אך לא הצליח לפתח קריירה מקצוענית באף אחד מהם. הכדורסלן האהוב עליו היה בארקלי, ולאבאר אולי לקח ממנו את הפה הגדול, ואת היכולת להישאר בכותרות, אבל לא את היכולת על הפרקט. אפשר לטעון שלאבאר לחץ על ילדיו להגשים את חלומו שלו, ויהי מה.
לא מיותר לציין שציפיות דביליות, כמו גם קמפיינים שיווקיים המבוססים עליהן, מתבררות לעתים כבלונים מלאים אוויר שסופם להתפוצץ – לונזו, (שאני דווקא אוהב, כי הוא חכם, קבוצתי, ובאופן כללי אחלה גבר), אמנם נבחר בבחירה השנייה, על ידי מג'יק והלייקרס, אבל הוטרד זמן קצר לאחר מכן, וכיום הוא שחקן שולי בליגה. לאמלו, לכאורה, השיג יותר – רוקי העונה, אולסטאר וכאלה – אבל טרם השתכנעתי שהוא לא קלוריות ריקות.
בנוסף, ככל שהם מתבגרים, הילדים מזהים את החרטאבונה ההורית – מה הילדים של לאבאר חושבים על אבא שלהם, שאמר שהיה מביס את ג'ורדן באחד על אחד? הם לא אמרו לי, אבל מה אתם הייתם חושבים על אבא שלכם אם הוא היה אומר שהיה מביס את ג'ורדן באחד על אחד? בדיוק. והאם הייתם רוצים שהילדים שלכם יחשבו ככה עליכם? גם אני לא. אז נראה לי שכולנו מסכימים.
אפשר לטעון, ושמעון גם יעשה זאת, שכל זה לא חשוב, מכיוון שלאבאר בול פשוט רצה לקדם את צאצאיו, ושהעובדה שהכנסותיהם המובטחות, נכון לעכשיו, עומדות על למעלה מ-333 מיליון דולר, (לאמלו – לפחות 200, לונזו לפחות 133, לאנג'לו כמעט כלום אבל זה לא חשוב כי השניים האחרים הרוויחו מספיק), מעידה על כך שלאבאר הצליח.
גם אם נניח שזה נכון, לא ברור לי שהתוצאה הייתה פחות רווחית אם שמעון, סליחה, לאבאר, היה מתנהג כמו בן אדם נורמלי – יש אפשרות שלונזו לא היה נבחר שני, ולאמלו לא היה נבחר שלישי, אבל גם אם היו נבחרים בבחירה העשירית, למשפחה היה מספיק כסף לסגור את החודש, אולי הקריירה של הילדים הייתה הולכת למקומות חיוביים יותר, ואולי גם היו חושבים אחרת על אבא שלהם. אולי.
בפרק הבא נעסוק ב… הממ… איך לומר… אידיוטים ואבותיהם.
מקורות: בסקטבול רפרנס, פייסבוק, הופס, וויקיפדיה, ועוד ועוד
תודה, מיקי (לשעבר מוטי)
כל כתבה שבירד מופיע בה גורמת לי לחייך, וזה הכי חשוב בעיני.
מחכה למשפחת בול, אבות נעליים, סימן רע לבנים.
אוףף, אני רואה שכבר שמת את משפחת הנעליים.
מעולה. תמיד כיף לקרוא על בירד. בחיים לא שמעתי על הבנסון הזה. קארים נתן לו אחלה הוק, אבל חבל שלא איגרף את היד כמו שצריך כדי לא להיפצע מזה.
למלו בול הוא שחקן מגוחך וקרקסי, אבל השנה בשארלוט יש שחקן ששווה לראות בשבילו משחקים – קון קניפל התותח, אנטיתזה ללמלו, שחקן של 100% תכלס.
ובאמת הגיע הזמן שהעורכים יתנו דיווח על מנחם, הגישה המטופשת הזאת של להתעלם לא לעניין, לא עכשיו ולא כשהיה מאושפז בקורונה.
מגיע לנו לדעת מה קורה איתו, זה לא "עניין פרטי" כי מנחם שופך פה הכל ואם היה יכול היה מספר בעצמו, רוצים תבקשו ותקבלו אישור מהמשפחה לעדכן.
זה בטיפול
תענוג של טור
אפילו נגעת בפילוסופיות עמוקות, כפי שמאסטר אוגוואי היטיב לנסח
The past is history
The future is a mystery
And the present is a gift…. That's why they call it present
😍
נהדר
באמת אגדה
טוני קוקוץ הוא בן של לארי?
שאלה יפה. לא חשבתי על זה. לי הוא יותר הזכיר את מג'יק, (בעיקר בגמר הלא נורמלי ההוא כשמכבי הפסידה ליוגופלסטיקה. אחת ההפתעות הגדולות בחיי הלא קצרים), אבל יש בזה משהו.
לידיעת הציבור
כל מה שקשור ללארי זה תענוג לקרוא.
תענוג!!!
[…] לפרקים הקודמים: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9 […]
[…] הקודמים: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, […]
בס"ד
תודה, אחלה כתבה, על לארי לג'נד